Ma'asser Cheni
Daf 1b
מָאן תַּנָּא אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ רִבִּי מֵאִיר. בְּרַם כְּרִבִּי יוּדָה בְּדִין הוּא שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר. מַה אִם תְּרוּמָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְזָרִים מוּתָּר לְמוֹכְרָהּ. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהוּא מוּתָּר לְזָרִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּתְרוּמָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מְחִיצָה תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהוּא טָעוּן מְחִיצָה. בִּיכּוּרִים יוֹכִיחוּ שֶׁהֵן טְעוֹנִין מְחִיצָה וּמוּתָּר לְמוֹכְרָן. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְּבִיכּוּרִין שֶׁאֵינָן תּוֹפְסִין 1b אֶת דְּמֵיהֶן. תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁהוּא תוֹפֵשׂ אֶת דָּמָיו. שְׁבִיעִית תּוֹכִיחַ שֶׁהִיא תוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וּמוּתָּר לְמוֹכְרָהּ. אָמַר רִבִּי יוּדָן מִזּוֹ מְכִירָתָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית הִיא חִילוּלָהּ.
Traduction
Qui a enseigné cette défense? Ce doit être R. Meir (selon lequel l’argent de 2e dîme est consacré), contraire à R. Juda, qui réglementairement permettrait cette vente par raisonnement a fortiori: Puisqu’il est permis de vendre l’oblation sacerdotale, interdite aux étrangers, à plus forte raison est-ce permis pour la 2e dîme, dont l’usage est accessible à tout simple israélite (non sacerdote). Il n’en est pas de même, répliqua R. Meir: il est permis de vendre l’oblation, parce qu’elle offre cet avantage de n’être pas d’un usage restreint aux limites d’une muraille (à l’intérieur de Jérusalem), tandis que la 2e dîme qui a cet inconvénient ne peut pas être vendue. Citons alors, répliqua R. Juda, l’exemple des prémices, qu’il est permis de vendre, bien que leur consommation ait pour limite l’enceinte de Jérusalem. Contre cette objection R. Meir répond en disant: C’est bien vrai pour les prémices, parce que le montant en argent contre lequel on les aurait échangées ne conserve pas son état de sainteté et devient profane, tandis que c’est interdit pour la 2e dîme, parce que le montant du rachat reste sacré et doit être consommé à Jérusalem. Répliquons alors, dit R. Juda, par l’exemple des lois régissant les produits de la 7e année agraire: l’argent contre lequel on les aurait échangés reste sacré, et pourtant il est permis de les vendre (l’objection de l’argent sacré est donc nulle). R. Judan dit: la seule vente permise à l’égard des produits de la 7e année consiste dans leur échange contre de l’argent (lequel devient profane et peut servir partout, tandis que les fruits restent sacrés; or, la Mishna interdit le cas où l’argent serait sacré et l’acquéreur aurait la peine du transport à Jérusalem, mais l’échange par rachat y est permis; aussi l’analogie de la 7e année n’est pas concluante).
Pnei Moshe non traduit
ר' מאיר. דס''ל ממון גבוה הוא ברם כר' יהודה מותר מק''ו כדמסיים ואזיל:
מותר למוכרה. לכהן. מותר לו למכרה לכהן אחר או כיוצא בזה היכא דשייכא מכירה בתרומה:
שאינה טעונה מחיצה. להעלותה לירושלים דנאכלת בטהרה בכל מקום אבל מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים:
בכורים יוכיחו שהן טעונין מחיצה. להעלותן לירושלים ומותר למוכרן כתרומה:
שאינן תופסין את דמיהן. דמיהן חולין הן:
תאמר במע''ש שהוא תופס את דמיו. אם מחללו צריך להעלות את דמיו לירושלים ולאכלן שם:
שהיא תופסת את דמיה. כדתנן בפ''ח דשביעית ואחרון אחרון נתפס בשביעית וכו' והפרי בעצמו אסור דכתיב תהי' בהווייתה תהא:
ומותר למוכרה. כדמפרש ואזיל דקאמר ר' יודן מזו שמענו שמכירתה של שביעית היא חילולה. כלומר הא דקאמר מותר למוכרה היינו חילולה שאם לקח בפירות שביעית בשר או כיוצא בו זהו חילולה וזהו מכירתה אבל למוכרה ממש אסור שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולקמן נדחה היא כל פלפול הזה שהרי מעשר שני גם כן דרך חילול מותר:
אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה מָאן תַּנָּא אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ רִבִּי מֵאִיר. בְּרֵם כְּרִבִּי יוּדָן בְּדִין הוּא שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מַה אִם שְׁבִיעִית שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדָּמֶיהָ מוּתָּר לְמוֹכְרָהּ. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁפּוֹרְעִין חוֹב מִדָּמָיו אֵינוֹ דִּין שֶׁיְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. הָא אַשְׁכַּחְנָן שֶׁפּוֹרְעִין חוֹב מִדָּמָיו כַּי דְתַנִּינָן תַּמָּן מָשַׁךְ הִימֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי שַׁנְייָא הִיא. שֶׁמִּשָׁעָה הָרִאשׁוֹנָה מַעֲשֵׂר שֵׁינִי חַייָב. אִילּוּ חַייָב הָיָה לֹו וְנוֹתֵן לוֹ מֵעֲשֵׂר יְאוּת. אָמַר רִבִּי יוּדָן מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן שֶׁהוּא אָסוּר לְמוֹכְרוֹ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן מֵזִיד קִידֵּשׁ שׁוֹגֵג לֹא קִידֵּשׁ. אִם אַתְּ אוֹמֵר יְהֵא מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ יְהֵא מוּתָּר לְקַדֵּשׁ בּוֹ. וְכָל שֶׁהוּא אָסוּר לְמוֹכְרוֹ אָסוּר לְקַדֵּשׁ בּוֹ. וְהָתַנִּינָן אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵיאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לִיקַּח לוֹ אִשָּׁה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. דִּלֹכֵן מַה בֵּין קוֹנֶה אִשָּׁה מַה בֵּין קוֹנֶה שִׁפְחָה. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רִבִּי ייִלָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא מִפְּנֵי פִּילְפּוּלוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא כְּדֵי שֶׁיְהוּ הַכֹּל זְקוּקִין לִמְחִיצָתָן.
Traduction
R. Jérémie dit: celui qui a enseigné cette défense est R. Meir; c’est contraire à R. Juda, qui permet réglementairement cette vente par raisonnement a fortiori: puisqu’il est permis de vendre les produits de la 7e année, dont le montant ne peut pas servir à payer une dette, à plus forte raison est-ce permis pour la 2e dîme, avec laquelle on peut s’acquitter une dette. Où est-il dit qu’il est permis d’employer une telle valeur pour payer ces dettes? C’est en ces termes plus loin (4, 6): ''Si l’on a vendu de la 2e dîme pour une pièce d’argent et que, dans l’intervalle de temps entre la livraison des fruits et celui de la réception de l’argent, ils ont doublé de valeur et coûtent 2 pièces, on commence par payer la pièce due, etc.'' (On voit donc que la 1ere pièce sert à s’acquitter). R. Yossé dit: de cet exemple il n’y a rien à conclure; il a cela de spécial que dès le premier moment tout était dû comme 2e dîme (c’est elle qu’il restitue). Or, s’il devait de l’argent sans cela (du profane) à son créancier et qu’il ne paye pas un dû de 2e dîme, l’analogie serait justifiée; mais puisqu’il ne s’agit pas de dette, on ne peut rien en conclure. R. Judan dit qu’une Mishna enseigne formellement la défense de vendre la 2e dîme, puisqu’il est dit ailleurs (4)Mishna, Qidushin 2, 8: ''Si l’on a consacré de la 2e dîme sciemment et de plein gré, elle reste sacrée;si c’est involontairement, elle ne devient pas sacrée''. Or, s’il était permis de la vendre, on pourrait aussi s’en servir en principe pour la consacrer; et ce qu’il est interdit d’employer à la consécration il est aussi défendu de le vendre. Ce qui indique que la vente et la consécration sont égales, c’est qu’il est dit (5)Sheviit 8, 8: On ne doit pas acheter des esclaves ni des propriétés, ni des animaux impurs, avec de l’argent provenant des produits de la 7e année agraire; si pourtant c’est fait, on devra employer l’équivalent en argent à la consommation. Ceci, avait ajouté R. Yossé, prouve précisément qu’il est interdit d’acquérir une femme en payant son douaire avec de l’argent provenant des produits de la 7e année; car s’il n’en était pas ainsi, on ne s’expliquerait pas la distinction qu’il peut y avoir entre l’acquisition d’une femme que l’on veut épouser (ou consécration) et celle d’une esclave (achat); donc, elles sont semblables. R. Yossé dit au nom de R. Aha, tous ont un autre motif: c’est d’obliger chacun à la manger lui-même dans l’enceinte de Jérusalem (ne pouvant la céder), qui sera consolidée par là.
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' ירמיה מאן תנא וכו'. כלומר דר' ירמיה יליף הק''ו אליבא דר' יהודה משביעית עצמה ולא צריך לכל הפלפול הזה עד שנוכרח לומר שביעית תוכיח אלא דכך הוא יליף מה אם שביעית שאין פורעין חוב מדמיה דהוי כסחורה מותר למוכרה דרך חילולה כדאמרן מע''ש שפורעין חוב מדמיו כדבעי למימר לקמן אינו דין שיהא מותר למוכרו במכירה גמורה כפי שהוא רוצה אפי' שוה מנה בחמשים זוז:
הי אשכחנן. והיכן מצינו שפורעין חוב מדמי מע''ש וקאמר כהאי דתנינן תמן לקמן בפ''ד:
משך ממנו מעשר בסלע וכו'. ובסיפא קתני משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע''ש שלו וכמו שאפרש שם קתני מיהת דנותן לו סלע ממעשר שני לשלם לו מה שנתחייב לו משעת משיכה אלמא דמותר לפרוע חוב ממעשר שני:
אמר ר' יוסי. מהתם אין ראיה דשנייא הוא שמשעה ראשונה מעשר שני חייב כלומר שהחוב בא מחמת המע''ש ולפיכך יכול לפרוע החוב ממנו:
אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר יאות. כלומר אילו הוה שמעינן מהתם דאף אם היה חייב לו איזה חוב ממקום אחר נותן לו המעשר בעד החוב שפיר הוית מצית לאתויי ראיה דפורעין חוב מדמי מע''ש אבל השתא אין ראיה משם ואימא לך דבעלמא אין פורעין חוב מדמי מע''ש:
אמר ר' יודן. הוא ר' יודן אמורא:
מתני' אמרה כן. כלומר אליבא דר' יהודה קאמר ועל דפריך הק''ו קאי דהשתא לא מוכחא מידי אליבא דר' יהודא בר פלוגתא דר''מ אם מותר למכרו למעשר שני או לא וקאמר דממתני' דפ''ב דקידושין שמעינן דר' יודא נמי ס''ל שאסור הוא למכרו דתנינן תמן המקדש במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש דברי ר''מ ר' יהודה אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ואם את אומר לר' יהודה יהא מותר למכרו א''כ יהא מותר ג''כ לקדש בו ואמאי מודה ר' יהודה לר''מ דבשוגג לא קדש אלא ודאי דר' יהודה ס''ל נמי דאסור למכרו ואסור לקדש בו והא דקאמר במזיד קדש טעמיה כדאמר התם משום דבמזיד זהו חילולו דהרי מעשר שני יוצא לחולין ע''י פדיון ובקידושין הללו יצא לחולין ור''מ סבר אין דרך חילול בכך:
וכל שהוא אסור וכו'. כלומר וכללא הוא דכל שאסור למכרו אסור לקדש בו והתנינן לעיל בפ''ח דשביעית אין לוקחין עבדים וכו' ולא מצינו דתנינן גבי שביעית דאין מקדשין בו ואמאי הא אסור למכור פירות שביעית ויהא אסור ג''כ לקדש בהן:
א''ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. כלו' אין הכי נמי שאסור לקדש בדמי שביעית וכדדייק הכי לעיל שם:
דלא כן. שאם אתה אומר לא כן א''כ מה בין קונה אשה שהוא כקונה שפחה לשמשו ומה בין קונה אותה לשפחה בלבד ואם זה אסור גם זה אסור והשתא לא צריך למיתני בהדיא דאין מקדשין בו דממילא שמעינן דאסור:
דברי הכל היא. אמעשר שני מהדר דהכי קאמרי נמי הני אמוראי דבין לר''מ ובין לר' יהודה אסור למכרו ולא כדבעי מעיקרא לאוקמי מתני' כר''מ דוקא אלא מתני' דברי הכל היא:
מפני פלפולו. כלומר מפני האי פלפולא דלעיל דהוי בעינן למימר דלר' יהודה מותר למכרו מכח הק''ו והדר פרכינן ליה ואע''ג דהאי ק''ו קמא מתרומה לאו מיפרך הוא דקאמר שביעית תוכיח וכו' לאיי דהיא גופה פריכא הוא דקאמר גבי שביעית מותר למוכרה והא אנן תנן אסור למכור לעשות סחורה בפירות שביעית ואם על חילולה קאמר כדמפרש ר' יודן לעיל מכירתה הוא חילולה אם כן מעשר שני ג''כ דרך חילול מותר ולעולם מכירה ממש והיינו למכרו אף בפחות משויו אסור לדברי הכל:
ר' יוסי בשם ר' אחא קאמר. טעמא אחרינא דדברי הכל מודין דאסור למכור מעשר שני כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו דאם אתה אומר מותר למכרו א''כ כל אחד שיש לו מעשר שני הרבה ימכור אותו כדי שלא יהא זקוק להעלותו לירושלים והלוקח הוא שיטפל בו להעלותו אבל עכשיו הכל יהו זקוקין להעלותו למחיצתו ואם יש לו הרבה יכול לחללו בדמי שויו ויעלה הדמים לאכלן בירושלים:
Ma'asser Cheni
Daf 2a
כֵּיצַד אֵין מֲמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ הַנִּכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ אַל יְמַשְׁכֵּן מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁלּוֹ. תַּנֵּי וְלֹא מַרְהִינִין אוֹתוֹ וְלֹא יִתְּנֶינּוּ לְחֶנְוָונִי שֶׁיֹּאכַל עָלָיו. 2a עָבַר וּמִישְׁכֵּן עָבַר וְהִירְהֵן. ייָבֹא כְּהָדָא הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁלּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יִצְעַק לַשָּׁמַיִם דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רִבִּי אוֹמֵר שׁוֹגֵג יִצְעַק לַשָּׁמַיִם מֵזִיד יַחְזְרוּ דָמָיו לִמְקוֹמָן. וְאִם הָיוּ מָעוֹת. שׁוֹגֵג יִצְעַק לַשָּׁמַיִם מֵזִיד יַחְזְרוּ דָמָיו לִמְקוֹמָן דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רִבִּי אוֹמֵר בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יַחְזְרוּ דָמָיו לִמְקוֹמָן. רִבִּי זְרִיקָה בְשֵׁם חִזְקִיָּה הֲלָכָה כְּרִבִּי בְּמָעוֹת וּכְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּפֵירוֹת. אָמַר רִבִּי ייִלָא מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרוּ כְרִבִּי בְּמָעוֹת.
Traduction
En quoi consiste la défense de l’engager? Lorsqu’on se rend dans la maison de son prochain pour emprunter sur gage, on ne devra pas y laisser à ce titre la 2e dîme. On a enseigné de même: Il n’est pas permis de la mettre en gage, ni de la donner à un boutiquier pour manger d’autres objets selon le montant de sa valeur. Si, par mégarde, c’est fait, quelle sera la règle? On agira conformément à ce qui suit (6)Tossefta sur le présent traité 3: Celui qui aura mangé de la 2e dîme hors Jérusalem devra prier Dieu de lui pardonner, que ce soit volontaire ou involontaire, dit R. Simon b. Gamliel; selon Rabbi, le repentir suffira pour la consommation involontaire; mais pour l’acte volontaire, il faudra porter l’équivalent à Jérusalem et l’y manger. S’il s’agissait d’une 2e dîme composée en argent et que, pour le montant, on ait mangé des fruits hors Jérusalem, il faudra en restituer l’équivalent dans l’enceinte de la capitale, si c’est un acte volontaire; on adressera une prière de repentir à Dieu si c’est involontairement: tel est l’avis de R. Simon b. Gamliel. Selon Rabbi, il faudra en tous cas porter l’équivalent à Jérusalem, que ce soit volontaire ou nom. R. Zerika dit au nom de Hiskia: on suit l’avis de Rabbi comme règle s’il s’agit d’espèces en monnaies et celui de R. Simon b. Gamliel, pour les fruits mêmes. En effet, dit R. Ila, un fait de ce genre étant survenu, on décida que l’avis de Rabbi l’emporte lorsqu’il s’agit de 2e dîme composée d’argent (non en nature).
Pnei Moshe non traduit
כיצד אין ממשכנין אותו וכו'. תוספתא שם:
תני. שם ולא מרהינין אותו. כדמפרש התם כיצד אין מרהינין אותו לא יאמר לחבירו הילך מעשר זה ויהא בידך ותן לי עליו חולין דכל שהוא בשעת הלואתו שנותן בידו ליתן לו עליו מעות או כיוצא בזה נקרא הרהון וכל שאינו בשעת הלואתו אלא נוטל ממנו בשביל החוב שהוא חייב לו נקרא משכון:
עבר ומשכן עבר והירהן מהו. מי אמרינן דיבוא כהדא פלוגתא דתני בתוספתא פ''ג ובתוספתא הגי' בפלוגתא דרישא בהיפך וגי' דהכא עיקרית כדמוכח מדלקמן. ובתוספתא דפוס חסר הסיפא ואם היו מעות וכו' ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כתובה היא:
האוכל מעשר שני שלו. בתורת חולין בין בשוגג בין במזיד יצעק לשמים שימחול לו וא''צ להחזיר הדמים שהיו שוין ולהעלותן לירושלים:
רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמים למקומן. כלומר שצריך ליטול דמיו כפי מה שאכל ולהעלותן לירושלים ואם היו מעות של מעשר שחילל הפירות עליהן ואכלן בתורת חולין שוגג יצעק לשמים ומזיד יחזרו דמיו למקומן לפי שבמעות מעשר יש לו ליזהר ביותר שכבר חילל הפירות עליהן על מנת שיעלה אותן לירושלים ויוציאן שם לאכול בתורת מעשר והוא עבר במזיד להוציאן ולאכלן כאן:
רבי אומר. במעות דחמירי בין בשוגג בין במזיד צריך להחזיר הדמים מה שאכל ולהעלותן למקומן:
ר' זריקא. כלומר ואמר ר' זריקא דהלכה כר' במעות וכרשב''ג בפירות וכן אמר ר' אילא דמעשה היה והורו כרבי במעות והשתא בענין הבעיא דילן שעבר ומשכן או הירהן מי נימא דתליא נמי בפלוגתא דהני תנאי ולחלק בין שוגג למזיד או דנימא דהאי עבר ומשכן או הירהן יבוא כהדא דאמרינן לעיל בפ''ב דשביעית בהלכה ו' על האי מתני' אין נוטעין וכו' יעקור את האילן ואיבעיא לן התם אם לא עקר את האילן פירותיו מה הן באכילה וקאמר עלה ר' בא וכו' והתם גריס ר' בא ור' אילא הוון יתיבין בצור וכן הוא לקמן ובא מעשה כזה לפניהם והורי ר' אילא ישפכו פירותיו לחוץ שאסורין הן ואמר לו ר' בא אני לא נמניתי בעליה עם החבירים לאסרן אלא נצא לחוץ ונלמד. ה''ג התם כלומר נשאל משאר החברים מה הן אומרים בדבר. הזה ונפקו ושמעו ר' יונה וכו' דקאמר אין מחדשין על הגזירה דנטיעה גופה גזירה היא כדאמרינן התם מפני החשד שלא יאמרו בשביעית הוא שנטע:
אוֹ ייָבֹא כְּהָדָא אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאִם נָטַע אוֹ הִרְכִּיב אוֹ הִבְרִיךְ יַעֲקוֹר. לֹא עָקַר פֵּירוֹתָיו מַה הֵן. רִבִּי בָּא רִבִּי אִמִּי הֲווֹן יְתִיבִין בְּצוֹר אָתָא עוּבְדָּא קוֹמֵיהוֹן הוֹרֵי רִבִּי אִילָא יִשְׁפְּכוּ פֵּירוֹתָיו. אָמַר רִבִּי בָּא אֲנִי לֹא נִמְנֵתִי עִמָּהֶן בַּעֲלִייָה. נָֽפְקִין וְשָֽׁמְעוּן רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבֶלַיי בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אֵין מְחַדְּשִׁין עַל הַגְּזֵירָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבֶלַיי בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אֵין מוֹסִיפִין עַל הַהֲלָכָה.
Traduction
– On peut encore dire lorsque par mégarde la mise en gage a eu lieu, on agira comme il est dit dans l’enseignement suivant (7)Sheviit 2, 6: On ne doit ni planter ni renforcer le cep en terre, ni greffer, près du commencement de la 7e année pendant les 30 derniers jours qui la précèdent; mais, si l’une de ces actions a été accomplie, il faut détruire le plant; si enfin, on a omis de l’arracher, quelle est la règle à l’égard de ses produits? Comme R. Aba et R. Amé étaient assis à Sour (Tyr) à étudier, on leur soumit la question, et R. Ila prononça pour eux qu’il faut en ce cas détruire les fruits. Quant à moi, dit R. Aba, je n’ai pas eu à émettre mon avis dans la chambre d’études. Ils sortirent donc et entendirent R. Yona et R. Isaac b. Tablio dire au nom de R. Eliézer: on ne renouvelle pas une pénalité et les fruits pourront servir (de même ici, pour la 2e dîme, on n’imposera pas de seconde amende). Les mêmes docteurs disent aussi qu’il ne faut pas ajouter à une doctrine établie.
Pnei Moshe non traduit
ור' יוסי וכו'. אמר בלשון אחר אין מוסיפין על ההלכה וכלומר אף אם הלכה היא ולא גזירה בעלמא אין מוסיפין להחמיר עוד עליה ודי במה שקבלו חכמים להחמיר שלא ליטע לכתחלה ואם נטע יעקור האילן אבל אם לא עקר אין לנו להוסיף ולאסור הפירות וא''כ הה''ד נמי הכא דדי במה שאסרו חכמים לכתחלה שלא למשכן או להרהן ואם עבר אין לנו לקנסו:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא מִן מַה דְתַנֵּי אֵין מֲמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְלֹא מַרְהִינִין אוֹתוֹ הָדָא אָֽמְרָה עָבַר וּמִישְׁכֵּן עָבַר וְהִרְהֵין קוֹנְסִין בּוֹ.
Traduction
R. Jacob b. Aha dit au nom de R. Zeira: puisqu’il est dit qu’on ne doit pas mettre la 2e dîme en gage pour emprunt, cela prouve que lorsque ce fait a été accompli (indûment), on impose une amende au transgresseur de cette défense.
Pnei Moshe non traduit
ר' יעקב בר אחא בשם ר''ז. פליג אהא אלא מן מה דתנינן אין ממשכנין אותו ולא מרהינין אותו הדא אמרה וכו'. כלומר מדחשיב להו בהדי אינך דמדינא אסור ש''מ דאף בדיעבד אם עבר ומשכן או הירהן קונסין אותו ומוציאין אותו מיד זה:
וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ מָעוֹת אֲפִילוּ סֶלַע שֶׁלְחוּלִין לַעֲשׂוֹת סֶלַע שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הָיָה לוֹ סֶלַע שֶּׁלְמַעֲשֵׂר וְהִיא מְסוּייֶמֶת לוֹ מַהוּ שֶׁיִּשְׁקוֹל כְּנֶגֶד הַסֶּלַע שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲחֶרֶת וּתְהֵא מְסוּייֶמֶת לוֹ. הָאַחִין שֶׁחָֽלְקוּ מַהוּ שֶׁיִּשְׁקְלוּ זֶה כְנֶגֶד זֶה.
Traduction
– On ne devra pas l’employer comme poids (8)Shabat 22b, dit la Mishna, à peser de l’argent, s’agit-il même d’un sela profane à peser contre un autre sacré, qui sera de 2e dîme à son tour. Si l’on a un sela de 2 dîme sur le poids duquel on est fixé (on sait qu’il est bon), peut-on l’employer à vérifier le poids d’un autre sela de 2e dîme? Et de même si des frères ayant partagé en deux parts la 2e dîme qu’ils doivent, peuvent-ils peser l’une à l’aide de l’autre pour vérifier l’exactitude? (il n’est pas répondu à ces questions).
Pnei Moshe non traduit
ולא שוקלין כנגדו מעות ואפי' סלע של חולין לעשות סלע של מע''ש. כלומר אפי' מתכוין הוא מה ששוקל כנגדו הסלע של חולין לידע אם יש בו המשקל וכדי לעשות אותו הסלע מעשר שני שיחלל מע''ש אחר עליו אסור ודברי התוספתא הן שם וגריס הכי ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב אפילו לחלל עליהן מעשר שני והיינו הך:
היה לו סלע של מעשר והיא מסוימת לו. שיודע שיש בו המשקל מהו שמותר לו לשקול אותו כנגד הסלע אחרת של מעשר שני כדי שתהא גם הסלע האחרת מסוימת לו דשמא לא אסרו אלא לשקול סלע של חולין כנגדו ואפילו רוצה לחלל בו מע''ש אחר אבל הכא כיון דשתיהן מעשר שני מותר או דילמא לא שנא ולא איפשיטא:
האחין שחלקו. מעשר שני שהניח להן מורישיהן מהו שישקלו זה כנגד זה כדי שיהיו החלקין שוין ולא איפשיטא:
תְּנָן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּירוּשָׁלֵם הָא לָךְ יַיִן וְתֵן לִי שֶׁמֶן. הָא לָךְ שֶׁמֶן וְתֵן לִי יַיִן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הָא לָךְ יַיִן שֶׁאֵין לָךְ יַיִן הָא לָךְ שֶׁמֶן שֶׁאֵין לָךְ שֶׁמֶן. הָא לָךְ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר אָסוּר. אַשְׁכַּח תַּנֵּי מוּתָּר. וְאֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם חֲלִיפִּין. מִכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִמֶּנּוּ בְּדִין אֵין אֵילּוּ חֲלִיפִּין. וְלֵיידָא מִילָּא אָמַר הָא לָךְ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן. דְּאִילּוּ הֲוָה לִי מְשַׁח הֲוִינָא מִיתַּן לָךְ.
Traduction
On a enseigné: on ne devra pas offrir à son prochain se trouvant dans Jérusalem du vin de 2e dîme pour recevoir de l’huile, ou de l’huile pour recevoir du vin; mais on pourra dire: voici du vin, puisque tu n’en as pas, ou voici de l’huile, puisque tu n’en as pas. Pourra-t-on dire: ''Voici du vin, parce que je n’ai pas d’huile''? (Est-ce que cette sorte de demande indirecte, faite par allusion, est interdite ou non)? Il semblait au premier abord que ce soit interdit; mais on trouva qu’un enseignement l’autorisait. Et ce n’est pas interdit à titre d’échange; car, ne pouvant rien réclamer de son prochain légalement (puisqu’il n’y a pas eu de demande formelle), cela ne constitue pas un échange; c’est une réciprocité de cadeaux. Mais pourquoi alors employer cette forme de demande indirecte, par allusion s’il l’on ne sous-entend pas un échange? L’on veut dire par là que si l’on avait de l’huile, on en offrirait (sans échange).
Pnei Moshe non traduit
תני. בחדא ברייתא לא יאמר אדם וכו' כדתנן במתני' אבל אומר לו הא לך יין שאין לך יין הא לך שמן שאין לך שמן כלומר שזה אומר לו הא לך יין שאין לך יין והלה יכול לומר לו הא לך שמן שאין לך שמן דמכיון דלא א''ל הא לך יין ותן לי שמן אע''פ שזה נותן לו השמן בשביל שנתן לו היין לא הוי חליפין:
הא לך יין שאין לי שמן. בזה יש לומר דהוי כאומר תן לי בשבילו שמן ולפיכך הוון בני הישיבה בעי מימר אסור דהוי כחליפין והדר אשכח תני בהדיא מותר כדתני בתוספתא והבאתיה במתני' ופריך ואינו אסור משום חליפין דהא [הוי] כאומר ותן לי שמן בשביל היין ומשני דמכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין את השמן שהרי לא על מנת כן נתן לו את היין אלא אם ירצה הלה ליתן לו שמן הוא נותן לו לפיכך אין אלו חליפין:
וליידא מילא אמר הא לך יין שאין לי שמן. אסוקי מילתא הוא כלומר דאמרינן ולאיזה דבר אמר לו כן שאין לי שמן כך הוא כוונתו לומר:
דאלו הוה לי משח הוינא מיתן לך. אילו היה לי שמן הייתי נותן לך שמן עכשיו שאין לי שמן אני נותן לך יין והלכך אפי' נתן לו הלה שמן אין זה חליפין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source